ישיבת ההסדר
בית מדרש וירטואלימכירת חמץהיה שותף

114רב

הרב בניהו ברונר (כשעה)

להורדת הקובץ לחץ כאן
מאמרים דומים
רב או אבא אריכה
קטגוריה : דברי ימי ישראל > דברי ימי ישראל
רב או אבא אריכה
קטגוריה : דברי ימי ישראל > דברי ימי ישראל
רב או אבא אריכה
קטגוריה : דברי ימי ישראל > דברי ימי ישראל

להורדת הקובץ לחץ כאן

Listen Music Files - Download Audio -

ב"ה כ"ט תשרי תשע"ז

רב

אבא בר איבו (ג'תתקל"ה175 לערך - 247; נודע בתלמוד בפשטות בכינוי רב, ומכוּנה גם אבא אריכא כנראה בגלל שהאריך ימים]) היה חכם תלמודי מחשובי האמוראים, ומייסד ישיבת סורא. היה מאחרוני התנאים, ומראשוני אמוראי בבל. חזרתו מארץ ישראל לבבל נחשב כאירוע רב חשיבות ש"העניק את הדחיפה המכרעת לקראת ההתפתחות של מרכז רוחני יהודי בבבל", ושסימן את תחילת חילופי התרבויות בין הקהילות בארץ ישראל ובבל

למד תורה מפי רבי יהודה הנשיא, וכן מפי דוֹדוֹ, רבי חייא. רב נזכר פעמים רבות בתלמוד במחלוקותיו עם שמואל, נחשב כמחמיר בהלכה ותרם תרומה משמעותית לחיבור התפילות.

צעירותו למד אצל גדולי התנאים: רבי אלעזר ברבי שמעון, רבי ישמעאל ברבי יוסי ורבי אליעזר ברבי יוסי[ רבי אלעזר ברבי צדוק רבי חנינא בן עקיבארבי יוסי איש הוצל  והתנא מבוגרבו המובהק הראשון היה ככל הנראה רבי יצחק בר אבדימי גם רב כהנא רבה שקיימת דעה ששמו היה רב כהנא בר מלכיו נמנה עם רבותיו[16]. כמו כן למדו רב ובן דודו, רבה בר חנה, בישיבתו של דודם, רבי חייא, בטבריה, שם שימש גם כמתורגמנו של רבי חייא. לאחר מכן הצטרפו לבית מדרשו של רבי, ולמדו גם מפי הנשיא עצמו. רב עשה חיל בבית מדרשו של רבי, ומיעט ביציאה מבית המדרש, כך זכה לבקיאות מיוחדת בתורתו של רבי, וכאשר בעקבות כך נתגלעו סתירות בין תורתו של רבי כפי שהייתה מקובלת בידו לפסקיו של רבי כפי שהיה מקובלים בידי לוי, הסביר זאת רב בכך שלוי לא היה בבית המדרש בשעה שרבי חזר בו, והתבטא על כך, כי מכאן אנו ראוים כי "לעולם לא ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת"[18]. גם בבית מדרשו של רבי שימש כמתורגמן

רב מיעט תמיד בשינה, וישן זמן מועט בשיעור "שיתין נשמי" (שישים נשימות) כרבו רבי יהודה הנשיא. הרמב"ם כותב כי רב לא שח שיחה בטילה כל ימיו

ייחוסו רב היה בן למשפחה נכבדה. לפי מסורת אחת, היה מבני שפטיה בן אביטל, בנו של דוד המלך. אם כי, בתלמוד בבלי מובאת גרסה אחרת סותרת, ולפיה רבי חייא, אחיו של אביו ואחיו של אמו של רב, היה בן למשפחה המיוחסת לשמעא אחי דוד המלך ולא היה צאצא של דוד המלך

אביו היה אחיו של רבי חייא מאב ולא מאם ונשא את אחותו החורגת, ומנישואין אלו נולד רב. במסכת סנהדרין ישנה דעה שגם אמו של רב הייתה אחותו של רבי חייא. דעה זו מתבססת על כך שרבי חייא כינה את רב בתואר "בן אחותי". על פי דעה זאת, סבו של רב, רבי אחא מכפרי, הוליד את רבי חייא מאשה שהייתה אמה של אמו של רב מבעל קודם. (אך דעה אחרת סבורה שרבי חייא כינה בכינוי זה את רב כרמז על חכמתו הגדולה, כשבמילה "אחותי" הוא מרמז לפסוק: "אמור לחכמה אחותי את.") על כך מסופר בתלמוד, בפגישתם הראשונה בארץ, כשרבי חייא פגש את אחיינו, הוא חשש שמשהו קרה ולכן שאל את רב: "אייבו (שם אביו של רב) קיים?" רב, שהקפיד על לשון נקייה והעדיף לא להשתמש במילה מוות, וגם מתוך כבוד לדודו, השיב: "אמא קיימת?" (כלומר: למה אינך שואל האם אמא קיימת?). רבי חייא הוסיף לשאול: "אמא קיימת?" רב השיב: "אייבו קיים?"[23]. רבי חייא ישב שבעה באופן מקוצר, כפי שמורה ההלכה במקרה כזה

 

תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלז עמוד ב

כי סליק איסי בר היני אשכחיה לר' יוחנן דקא מתני ליה לבריה רחלים, אמר ליה: אתנייה רחלות! א"ל: כדכתיב רחלים מאתים, אמר ליה: לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן; אמר ליה: מאן ריש סדרא בבבל? אמר ליה: אבא אריכא, אמר ליה: אבא אריכא קרית ליה? דכירנא כד הוה יתיבנא אחר י"ז שורן אחוריה דרב קמיה דרבי, ונפקי זיקוקין דנור מפומיה דרב לפומיה דרבי, ומפומיה דרבי לפומיה דרב, ולית אנא ידע מה הן אמרין, ואת אבא אריכא קרית ליה!

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ה עמוד א

כי הוה נחית רבה בר חנה לבבל, אמר ליה רבי חייא לרבי: בן אחי יורד לבבל, יורה? - יורה. ידין? - ידין. יתיר בכורות? - יתיר. כי הוה נחית רב לבבל, אמר ליה רבי חייא לרבי: בן אחותי יורד לבבל, יורה? - יורה. - ידין? - ידין. - יתיר בכורות? - אל יתיר.... יתיר בכורות? - אל יתיר. - מאי טעמא? - אילימא משום דלא חכים - הא קא אמרינן דחכים טובא! - אלא משום דלא בקיע במומי - והאמר רב: שמונה עשר חדשים גדלתי אצל רועה בהמה לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר! - אלא: לחלק לו כבוד לרבה בר חנה. ואיבעית אימא: משום הא גופיה, דרב בקיע במומי טפי, ושרי מומי דלא ידעי אינשי, ואמרי: כי האי גוונא שרא רב, ואתו למשרי מום עובר.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קח עמוד א

שמואל וקרנא הוו יתבי אגודא דנהר מלכא, חזינהו למיא דקא דלו ועכירי. אמר ליה שמואל לקרנא: גברא רבה קאתי ממערבא, וחייש במעיה, וקא דלו מיא לאקבולי אפיה קמיה, זיל תהי ליה אקנקניה. אזל אשכחיה לרב, אמר ליה: מניין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה? אמר לו: דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך - מן המותר בפיך.

 

מנין לדם שהוא אדום? - שנאמר ויראו מואב מנגד את המים אדמים כדם. מניין למילה שבאותו מקום? - נאמר כאן ערלתו ונאמר להלן ערלתו, מה להלן דבר שעושה פרי - אף כאן דבר שעושה פרי. - אימא לבו, דכתיב ומלתם את ערלת לבבכם, אימא אזנו, דכתיב הנה ערלה אזנם? - דנין ערלתו תמה מערלתו תמה, ואין דנין ערלתו תמה מערלת שאינה תמה. אמר ליה: מאי שמך? - קרנא. - אמר ליה: יהא רעוא דתיפוק ליה קרנא בעיניה. לסוף עייליה שמואל לביתיה, אוכליה נהמא דשערי וכסא דהרסנא, ואשקייה שיכרא, ולא אחוי ליה בית הכסא, כי היכי דלישתלשל. לייט רב ואמר: מאן דמצערן - לא לוקמוה ליה בני. וכן הוה.

חשוקי חמד שבת דף קח עמוד א

גרימת יסורים לחולה בנגוד לרצונו כדי לרפאותו

שאלה. חולה שרופאים מומחים קבעו, שכדי לרפאותו יש לבצע בדיקות וטיפולים הגורמים לכאבים, והחולה מתנגד להם, האם מותר לבצע הבדיקה והטפולים בניגוד לרצונו של החולה ותוך כדי הטעייתו, או שהדבר אסור?

תשובה. אם החולה בסכנת נפשות או בספק סכנה, ואין אפשרות לרפאותו אלא על ידי בדיקות וטיפולים אלו, ודאי מותר לעשותם, אף אם החולה מתנגד להם, כמבואר ב"מור וקציעה" (סימן שכח), וכמובא בתוספתא (פ"א דשקלים ה"ב): "משל לאחד שעלתה לו מכה ברגלו, והיה הרופא כופתו ומחתך בבשרו, בשביל לרפאותו", הרי שחייבים לכפות את החולה ולחתוך בבשרו כדי לרפאותו.

מה שיש להסתפק הוא בחולה שאין בו סכנה. אולם יש בזה צורך גדול לבריאותו, דאולי דוקא בפיקוח נפש מותר לגרום לחולה יסורים נגד רצונו, משום שהצלתו דוחה כל האיסורים שבתורה, ולכן מותר גם לרופא לעבור על הלאוין של הכאה הנלמדים מ"לא יוסיף, פן יוסיף", כדי להצילו. אבל בחולה שאין בו סכנה, אף שהוא צורך גדול אסור. או שמא גם לחולה שאין בו סכנה מותר לגרום יסורים כדי לרפאותו, דכשם שכופים אדם על כל המצוות כך כופים אותו גם על מצות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".

ונראה לפשוט ספק זה ממסכת שבת דף קח ע"א (על פי ביאור התוס' ד"ה ר"ח) שמסופר על רב שהפליג בספינה על גבי נהר שמימיו רעים. שמואל שהיה רופא גדול, שיער שרב בודאי שתה מהמים וחלה במעיו. על כן התחכם שמואל לרפאותו, ועשה מעשה, הביאו לביתו והאכילו מאכלים המשלשלים והשקהו שכר, והסתיר מרב את מקום בית הכסא, וזאת "כדי שיתהפך ויתבלבל הזבל במעיו [על ידי הסמים] ומתמוגג כולו". ומבואר בגמרא שרב התייסר מאד מזה. למדנו מכך שמותר היה לשמואל לעשות מעשים אלה לגרום יסורים לרב, כדי לרפאותו.

והנה בגמרא שם מסופר שרב קילל את שמואל שגרם לו את היסורים, יעו"ש. ואם כן משמע שהוא חולק על כל מה שהסברנו בשיטת שמואל, וסובר דאסור לגרום יסורים לאדם גם כשהמטרה היא לרפאותו, ואם כן הרי קיי"ל דהלכה כרב באיסורים, ונפל פיתא בבירא.

ויש לומר דרב גם הוא מודה לשמואל בנידוננו, והקפידא של רב תתבאר על פי דברי ה"בן יהוידע", שכתב: "נראה ששמואל ובני ביתו נשמטו והלכו מלפניו כדי שלא יראם וישאל על בית הכסא, שאז בהיותו לבדו, בעל כרחו יתאפק, שימתין עד שיבוא אחד מבני הבית כדי לשאול אותו, ובכך היתה רפואתו. ומה שקלל את מי שציער אותו, ולא דן אותם לכף זכות, נראה שהוא מצא רגלים לדבר [עילה לחשדם], לחשוד שכוונתם לצערו, ובשביל שעתה הקפיד על "קרנא", [ששמע שאדם גדול מגיע והוא רב, ובא לתהות על קנקנו ולנסות את כוחו בתורה, והציג לו כמה שאלות, כגון מנין שאין כותבין תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה וכו'], וחשב שאולי הוא עשה לו דבר זה, יעו"ש. נמצא שבעצם גם רב מסכים לשיטת שמואל ולמעשיו, אלא שחשד בקרנא שהוא זה שציער אותו על חנם.

לפי זה יש לנו ראיה ממעשיו של שמואל, שמותר לגרום יסורים לחולה כדי לרפאותו גם ממחלה שאינה מסוכנת, דאילו היתה המחלה מסוכנת לא היה מקפיד רב.

אלא שאפשר לדחות ראיה זו שאולי הבין שמואל שאילו ידע רב שהדבר נעשה לטובתו ולרפאותו, היה מסכים לכך, ובזה אין איסור "לא יוסיף", אבל כשהחולה יודע שרוצים לרפאותו, ועם זאת אינו מסכים לבדיקה, עדיין לא שמענו שמותר. ואפילו כשלא גילה דעתו במפורש, שמתנגד לבדיקה אין כל בטחון שהבדיקה והטיפול יצליחו, בכדי שנחליט שהחולה בודאי יתרצה לכך.

ונראה שהנדון תלוי בשאלה: האם קיימת חובה על החולה לסבול צער כדי להתרפאות ממחלה שאינה מסוכנת, או לא. אם נניח שחייבים, מסתבר שאפשר לכוף החולה לבדיקה מכאיבה אפילו בניגוד לרצונו, אבל אם נניח שאין חיוב מהתורה להתייסר כדי להתרפאות, וזאת או משום שלא חייבים לסבול צער רב כדי לקיים מצוות, או משום שמצות "ונשמרתם" אינה מחייבת לסבול צער כדי למנוע צער, אם כן אין רשות לכוף חולה שיסבול כדי להתרפאות.

ואפשר לפשוט ספקות אלו, מהנאמר בספר חסידים (סימן רלד): מעשה בחולה שאמר לו רופא אם תשתה מים ותאכל מאכל פלוני, - תסתכן! החולה לא יכול היה להתאפק ובקש מבנו מים ומאכל פלוני, ואמר לו, אם לא תתן לי, לא אמחול לך, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ופסק שלא יתן לו. ויש לעיין מה ההלכה כשהמאכלים מזיקים לאב, אבל אינם מסכנים אותו - האם יש למלא בקשתו או לא?

ונאמרו בדבר שלוש שיטות: א. המהר"י מולכו סובר שיתן לו, (דבריו מובאים ב"ברכי יוסף" יו"ד סימן רמ סעיף טו). ב. ה"יד שאול" סובר שלא יתן, וכתבו האחרונים שתי סיבות לכך. האחת - כשאב מצוה לעבור על דברי תורה, אסור לשמוע לו, ובקשתו למאכלים הינה עבירה על מה שנאמר "ונשמרתם", וכך מבואר בשבת (דף קיג ע"ב), שאסור לאכול חול, המזיק לגוף. והשנית - אם הבן יתן לאב מאכלים מזיקים, יעבור על "לפני עור לא תתן מכשול". ג. שיטת "הקול גדול" (סימן נד) היא גם כן שלא יתן לו, משום שאם ישתה יתחרט האב לבסוף, והבן שאינו שומע לקול אביו אינו עובר על "כיבוד אב", שהרי הוא מתכוין לטובתו ולא להכעיסו. וראיה לכך מסנהדרין (דף פד ע"ב) שאסור לבן להקיז דם לאביו, שמא יחבול בו שלא לצורך, ומדובר כשהאב הסכים שיקיז לו, שאם לא כן ודאי שלא יקיז, ובכל זאת אסור בגלל חשש רחוק שמא יחבול בו, כל שכן שאסור לשמוע לו כשההיזק ברור.

ונראה, דיתכן לומר שאין כלל מחלוקת בין הפוסקים, דכל אחד מהם דיבר במקרה אחר. המהר"י מולכו התיר, במקרה של חולה, שאם ישתה מים צוננים יצטנן וילקה בגרונו - בזה אם האב צועק שאין בכוחו לסבול הצימאון ומבקש להשיב נפשו, יתכן שמותר לו מדין תורה לשתות, שכן הצימאון הוא צער לגוף, וגם כאב גרון הוא רק בגדר צער, ואם כן כאב הגרון אינו עדיף מכאב הצימאון, ובכי האי גוונא מותר גם לבן לתת לאביו את המים.

משא"כ כשהאב סובל ממחלה מסויימת הדורשת שמירה ממאכלים מסויימים, ומבקש מבנו את אותם דברי המזון העלולים להחריף את מחלתו, אף שלא יגרום לעצמו באכילתם סכנת פיקוח נפש ממש, בכל זאת יעבור האב באכילתו על "ונשמרתם", והרי הוא חובל בעצמו, ובאופן זה נאמרו דברי הפוסקים שאסור לבן לתת לאב, ואם יתן יעבור על "לפני עור".

ומעתה ביחס לשאלתנו נראה שאם צער הבדיקה והטיפולים הוא גדול, יתכן שאין החולה חייב להתרפאות, כשם שבמקום סבל רב מותר לאדם לשתות דבר שיזיק לו קצת כמוסבר בשיטת מהר"י מולכו.

והנה כתב בשו"ת שם אריה (אבהע"ז סימן לג) שמותר לעבור על איסור יחוד, כדי להציל אחרים או עצמו מהסכנה, משום שהעשה "ונשמרתם" או "והשבותו לו" דוחה לא תעשה של איסור יחוד. וקשה אם כן נאמר גם שחולה שאין בו סכנה, מותר לו לאכול מאכלות אסורות כשאין לפניו היתר, משום שיבוא עשה של "ונשמרתם" וידחה לא תעשה של מאכלות אסורות, ודבר זה לא ניתן לאמר.

שאלתי שאלה זו את מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, והשיב לי שהגדרת מצות "ונשמרתם" היא זו: שיש להימנע מרשלנות ופשיעה בשמירת הגוף, ולחזר על כל מה שנדרש להבראת הגוף, והפעולות שיש לעשות הן אלו שבהיתר, וברשות האדם לעשותן, וכשם שלא נאמר שעל האדם לגנוב ממון אחרים כדי להבריא את גופו, כך אין האדם נדרש לאכול מאכלים האסורים לצורך הבריאות, מכח "ונשמרתם". ולכן אין להקשות - יבא עשה של "ונשמרתם" וידחה איסורי אכילה, מאחר ואין אדם מצווה על אכילת מאכלים אסורים מכוח "ונשמרתם", - ומה שכתב ה"שם אריה" שעשה של "ונשמרתם", דוחה לא תעשה של יחוד, דבריו נאמרו בפיקוח נפש, שאדם נדרש לעשות כל אשר לאל ידו, ואפילו לעבור על איסורים, כדי למנוע איבוד נפש, כמבואר במסכת סנהדרין (דף עג ע"א): "לא תעמוד על דם רעך" וכתב רש"י (ד"ה קמ"ל): 'חזור על כל צדדים שלא יאבד דם רעך'. נמצא שאם לא יעבור על איסורים כדי להציל נפש נחשב הוא ל"פושע", ועבר על "ונשמרתם".

לפי זה: כשחולה שאין בו סכנה, מתנגד לבדיקה בגלל יסורים גדולים, אין הוא בגדר פושע בגופו ואינו עובר על "ונשמרתם", וממילא אין היתר לכוף אותו ולבצע את הבדיקה ללא הסכמתו.

לסיכום: א. במקום סכנה, מותר לגרום לו יסורים כדי להצילו. ב. מחלה שאינה מסוכנת אם יש לשער שחבירו יסכים כשיודע לו שגרם לו יסורים, מותר לעשות זאת. ג. אך כשחבירו מתנגד אסור להטעותו ולייסרו למרות שזו טובה עבורו.

 


הרב בניהו ברונר, שיעורי תורה בצפת, שיעורים לשמיעה, מחשבת ישראל, אקטואליה, יהדות. צפת, שיעורים בצפת

משרדים: רחוב חת"ם סופר 50,ת.ד 4.3.4 העיר העתיקה, צפת. מיקוד 13204

  04-6924646     04-6924647    office@tsfat.org.il


סיורים בצפת  | בר מצווה  | תרמת  | תרומות ברשת
בנייה ועיצוב ע''י תרמת